סליחה שמשרד הרווחה לא עושה מספיק, ומסתמך עלינו, עמותות ישראל כדי שנפעל עבורכם. החלום שלנו הוא להפוך למיותרים שאף אחד לא יצטרך אותנו, אבל לא רק שהיום הזה לא נראה באופק, נהפוך הוא. בכל יום אנחנו מגלים שככל שאנחנו עוזרים ליותר, כך יש עוד יותר כאלה שצריכים עזרה ולנו אין איך לעזור להם, ומהם אנחנו מבקשים סליחה
המסע שהתחיל לפני כ-25 שנה, והפך את בית משפחת קרלנשטיין ברחובות לעמותת "לחיות בכבוד", אחד ממפעלי החסד הגדולים בישראל מדהים ומרגש, אולם בעולם מושלם ואידיאלי הוא לא היה מתרחש. "החלום שלי הוא שנהפוך למיותרים, ושכל אחד במדינה יוכל להרשות לעצמו ארוחה חמה בכל ביום, בעזרת הכסף שנמצא ברשותו. בלי עמותות, בלי תרומות ובלי טובות, אולם לצערי – אנחנו רחוקים שנות אור משם" אומר הרב ארז קרלשטיין, טייס לשעבר, בחור צנוע, נשוי באושר ואב ל-17 ילדים, שעומד מאחורי עמותת "לחיות בכבוד"
ארז, ספר איך הכל התחיל?
יום אחד, כשהייתי בדרכי חזרה הביתה, פגשתי באדם רעב. לא שאלתי אותו ולא חקרתי מאין הגיע וכיצד הגיע למצב הזה, אלא פשוט הזמנתי אותו לביתי, וביקשתי מאשתי שתגיש לו ארוחה חמה ומזינה, ואשתי כמובן התגייסה בשמחה, אבל בזמן שהוא אכל בביתי, עלתה בי המחשבה שאם הוא רעב, סימן שישנם עוד אנשים בסביבה שלנו, שהולכים לישון רעבים מדי יום, ושיתפתי את אשתי במחשבה הזו, ושנינו חשנו בכאב מהול בצער.
בעקבות השיחה הזו, התחלתי מדי יום להסתובב ברחובות הסמוכים לביתי, ולחפש אנשים רעבים, וכשמצאתי כאלה הזמנתי אותם לביתנו, ודאגנו להם לארוחה חמה.
"החלום שלי הוא שאף אחד לא יצטרך אותנו בשביל שתהיה לו ארוחה חמה, אבל לצערי בפועל מדי יום אנחנו מתרחקים מהחזון הזה יותר ויותר."
העובדה שלא שאלנו את אותם אנשים שאלות ולא תחקרנו אותם, גרמה להם ככל הנראה להרגיש בנוח, ואנשים שהגיעו בפעם הראשונה הגיעו למחרת שוב, ולמחרת שוב, ועד מהרה ביתנו הפרטי הפך למטבח החם של נזקקי האיזור.
פסח התקרב,ורציתי לארגן להם סלי מזון, שיוכלו לקחת איתם אוכל לחג. בהגדה של פסח כתוב "כל דיכפין ייתי ויאכל", והיה לי חשוב לקיים את ההוראה הזו. המשפחה התגייסה כולה לעזור, ואת סלי המזון רכשנו מכספנו הפרטי, ובשלב מסויים – היוזמה הפרטית של המשפחה שלנו הפכה לארגון "לחיות בכבוד"
איך באמת נולד הארגון?
באותה תקופה כבר הגענו למצב שמאות אנשים ביום הגיעו אל הבית שלנו לקבל ארוחה חמה, והבית כבר היה קטן מלהכיל את כולם מצד אחד, ומצד שני הבנו שאם כבר הגענו למאות, זה רק אומר שיש עוד הרבה מאוד אנשים שצריכים את העזרה שלנו ואנחנו לא יכולים לספק אותה.
שם הבנו שאנחנו צריכים להפוך לארגון, עם מתנדבים שיעזרו להכין ולחלק את המזון, ותורמים שיסייעו לממן את המזון, ומטבח גדול שיהיה מסוגל להכין את כמויות האוכל שהאנשים כל כך צריכים, ואשרינו שזכינו להקים את הארגון הזה, ולראות כל כך הרבה מתנדבים ב-25 שנות הפעילות שלנו.
מה מאפיין את האנשים שאתם מספקים להם ארוחות חמות?
בהתחלה באמת חיפשתי את האנשים שלכולם ברור שאין להם – קשישים שנאלצים לבחור בין אוכל חם לתרופות, או אלמנות ויתומים שהגיעו לחרפת רעב, עד שיום אחד, עברו לגור ברחוב שלנו זוג מבוגרים שהיו בעלי רשת חנויות גדולה, שאיבדו את כל נכסיהם ונותרו חסרי כל. שנודע לי עליהם, ושבגלל שהיו בעבר בעלי נכסים הם מתביישים לבקש אוכל, מהחשש ש"מה יחשבו עליהם", הבנתי שהחיים שלנו הם כמו נדנדה. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, וזה יכול לקרות לכל אחד. אף אחד לא חסין בפני תהפוכות החיים.
"הבנתי שהחיים שלנו הם כמו נדנדה. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, וזה יכול לקרות לכל אחד. אף אחד לא חסין בפני תהפוכות החיים.
שם הבנתי שאני צריך להיות עם היד על הדופק ולחפש את אותם נזקקים, שהכבוד לא מאפשר להם להודות בכך. את אותם רעבים שמתביישים לבקש עזרה, שמתביישים להגיד שהם רעבים ושאין להם. את אותם אנשים שתמיד היו בצד שנותן והחיים הפכו להם את העולם והורידו אותם לצד שצריך לקבל.
נכון להיום, כמה אנשים נסמכים על הארגון שלכם?
לצערי פחות ממה שהייתי רוצה.
נכון להיום הארגון שלנו פועל ב-10 ערים שונות, ואנחנו מחלקים לנתמכים שלנו כ-2,200 ארוחות ביום, שזה כ 66,000 ארוחות בחודש, אבל זה בהחלט לא מספיק.
"כמו שיש לניצולי השואה מספר על היד – כך הם הפכו להיות מספר ברשימות של משרד הרווחה, וזה קורע אותי לגזרים"
יש במדינת ישראל עשרות אלפי ניצולי שואה, גיבורים ששרדו את הגטאות ואת מחנות ההשמדה, ועלו לארץ כדי להיות חלק מהעם שרק בגלל שהם שייכים אליו רצו להשמיד אותם, ליוו את מדינת ישראל מראשית ימיה, דרך כל המלחמות שלה, והיום הם חיים בתחושה ששכחו אותם. שכמו שיש להם מספר על היד – כך הם הפכו למספר ברשימות של משרד הרווחה, וזה קורע אותי לגזרים. הם חיים בעוני, ברעב ובבדידות, ונאלצים לקבל החלטות הרות גורל – אם להדליק מאורר בקיץ או לקנות עוד חצי לחם, אם לקנות תרופות או לסבול בשקט עד שזה יעבור, בתקווה שזה יעבור, והבדידות – אוו הבדידות היא הנוראה מכל, כי היא מסוגלת לרצוח את התקווה, ואת האופטימיות, כי היא כואבת, וכשהמתנדבים שלי מגיעים לתת להם אוכל, ולהחליף איתם כמה מילים, הזיק הזה בעיניים שלהם שווה יותר מכל דבר אחר בעולם.
החלום שלי הוא לספק את הרגע הזה, ואת האוכל החם לכל מי שרק צריך, ואני עדיין רחוק משם, אבל בעזרת השם נגיע גם לזה.
לסיום – יש משהו שהקוראים שלנו יכולים לעזור?
כרגע מה שבעיקר חסר לנו זה תרומות. הצלחנו להגיע לרמות יעילות כאלה, שכל ארוחה חמה שאנחנו מספקים עולה לנו 20 שקלים, אבל ביחד – 2,200 ארוחות ביום זה 44,000 ש"ח ביום, כ 1.3 מיליון שקל בחודש, ו 15,840,000 ש"ח בשנה,
וכל תרומה של 20 שקלים זו עוד ארוחה אחת, לעוד קשיש רעב. כל אחד מאיתנו הוא אור קטן, וכולנו יחד אור איתן, שנוכל להאיר עבורם את השנים האחרונות שלהם, ולתת להם את הכבוד הראוי להם, על בטן מלאה.
