הקבוצה הסודית של ניצולי שואה שעוסקת בפעילות גופנית ב"שיא" מגיפת הקורונה.

שנת 2020 הסתמנה כשנה הקשה ביותר שרבים מאזרחי מדינת ישראל רוצים "למחוק" מלוח השנה, מגיפת הבריאות העולמית אילצה את כולנו להסתגר בבתים מבלי יכולת לצאת לפעילויות הסטנדרטיות שהורגלנו אליהם.
מי שחוו זאת על בשרם ביתר שאת היו, ניצולי השואה החיים במדינת ישראל,
שרבים מהם חיים מתחת לקו העוני, שהפחד להידבק בנגיף הקורונה, גרם להם להסתגר בביתם יותר ויותר.
מצב בלתי אפשרי הביא רבים מהם להגיע ולחיות, בפעם השנייה בחייהם, על סף רעב, עוני שהחריף והפך קשה מנשוא לאוכלוסיה חלשה זו, בחסות המגיפה העולמית, כאשר אין מי שיקנה עבורם מצרכים או יבשל ארוחה חמה עבורם.

קרן האור היחידה שהפציעה בחייהם היתה עמותת "לחיות בכבוד" – העמותה הגדולה ביותר בארץ הדואגת לספק ארוחות חמות מידי יום לניצולי שואה נזקקים. עמותה המושתת על תרומות לפעילותה, בה רובם המוחלט של הפעילים הינם מתנדבים, כן, גם המנכ"ל פועל בהתנדבות.

כתוצאה מהמצב, כמות ניצולי השואה הנזקקים לארוחה חמה מידי יום  גדלה, מנכ"ל העמותה הבין שחייבים לעשות משהו על מנת לספק את צרכי כל הקשישים ניצולי השואה, כדי שבישראל שנת 2021 לא יהיה אפילו לא ניצול שואה או קשיש רעב. 

כמות הארוחות שהעמותה היתה צריכה לספק גדלה ואף הכפילה את עצמה, אבל התרומות? נשארו כמו שהיו.

לכן חברו לעמותה מספר מומחי שיווק כדי לעזור ולגייס כמה שיותר תרומות, שיהפכו במיידית לארוחה חמה לניצול שואה נזקק.

אחד ממומחי השיווק שחברו לעמותה הוא ארז דגן (52), מורה לחינוך גופני ומאמן לאורח חיים בריא מעל 26 שנה, שלאחר שהתנדב מספר פעמים במטבחי העמותה, ארז מנות ואף לקח אותן לביתם של הקשישים, הבין שמלבד אוכל חסר לניצולי השואה עוד משהו – חברה. 

רובם נשארו לבד, נצר אחרון למשפחתם, ספונים בביתם סגורים בתוך ארבע קירות, בלי נפש חיה לשוחח איתה, בלי אוזן קשבת, רובם חצו את גיל 85 מזמן…

דגן הבין שהוא חייב לעשות משהו נוסף מעבר לגיוס הכסף.

אנחנו נפגשים, מיד לאחר חג הפסח, בבית קפה קטן לחופו של הים התיכון בעירו של דגן, נתניה.

דגן מגיע לבוש בבגדי ספורט כצפוי ואנחנו יושבים לשיחה פתוחה על חלקו ותרומתו בגיוס הכספים לעמותת "לחיות בכבוד" והפרוייקט המיוחד שלו למען הקשישים ניצולי השואה.

ארז דגן (צילום: מאגר אישי)

מה הרגשת כשהגעת פעם ראשונה לביתו של ניצול שואה על מנת לתת לו ארוחה חמה?

"תראי" אומר לי דגן לאחר מחשבה קצרה, "קשה לי לתאר את ההרגשה שהציפה אותי כשראיתי את האור בעיניו של ניצול השואה שפתח לי את הדלת, (ברשותך, לא אומר לך את שמו מחמת פרטיותו) הרגשתי כאילו אני "המושיע" של אותו אדם, כאילו הבאתי לו אוצר".

"באותו רגע, החלטתי לשבת איתו מעט, הוא סיפר על חייו, איך איבד את כל משפחתו בשואה, איך הוא ניצח את הנאצים כששרד, עלה לארץ והקים משפחה. משפחה שכעת נמצאת רחוקה ממנו ואינה יכולה לבקר אותו דבר שמעציב אותו.

הוא סיפר לי שכמעט בכל שבוע הוא מאבד אחד מחבריו שהולכים לעולמם, הוא מפחד למות לבד בבית בלי שאף אחד יידע ושימצאו את גופתו רק בגלל הריח"

מה אתה חושב כשאתה שומע את זה?

"זה מצב לא פשוט בכלל" אומר דגן ומוסיף, "הרגשה מאוד קשה, אתה רואה מולך אדם שסבל לא מעט בחייו, משתף אותך בפחדים הכי קשים שלו – ואתה? פשוט חסר אונים, אתה רוצה לעזור לו, אבל לא יודע איך"

אז עשית עם זה משהו? דיברת עם מישהו?

דגן חושב רגע ואומר "חזרתי הביתה עם הרגשה מאוד קשה, הרגשתי שאנחנו עושים דבר גדול, דואגים לצרכים הבסיסיים של הקשישים ניצולי השואה, אבל הרגשתי שאולי משהו חסר.

כשהגעתי הביתה וישבתי עם אשתי ובנותי בערב, סיפרתי להן את סיפורו של האדון ניצול השואה, ואז עלה לי רעיון"

נו? תמשיך סיקרנת אותי…

"תראי" הוא מתחיל "אני מורה לחינוך גופני, מאמן לאורח חיים בריא, למה שלא אנצל את כישורי לטובת הקשישים ניצולי השואה?"

פעילות גופנית לקשישים ניצולי שואה (צילום: ממאגר אישי)

אז החלטת לפתוח להם חדר כושר, אני מגחכת…

"האמת, משהו כזה…."

מה זאת אומרת?

" את מכירה את המשפט – נפש בריאה בגוף בריא"? דגן שואל אותי.

ברור, אני משיבה והאסימון מתחיל ליפול לאט לאט. 

"אז זה מה שעשיתי, פעם בשבוע מגיעה קבוצה של קשישים ניצולי שואה במרכז לניצולי שואה בפתח תקוה לשעה של פעילות גופנית מותאמת לגיל שלהם ולאפשריות הפיזיות שלהם כמובן שהכל נעשה בהתאם להגבלות התו הסגול עם שמירת מרחק אחד מהשני ועם עטיית מסיכות..

את פוגשת גברים ונשים שיוצאים מביתם נפגשים אחד עם השני ונהנים מפעילות ספורטיבית משותפת."

"האושר שאני רואה על פניהם בסיום כל פעילות כזאת נותן לי סיפוק אדיר עם הרגשה מטורפת שהנה גרמתי לאדם, קשיש, ניצול שואה הנאה קטנה, הוא מרגיש שייך, מרגיש שהוא לא לבד, שמתייחסים אליו, שהוא לא שקוף הרגשה פשוט מטורפת"

ואוו אני מתארת לעצמי שהתחושת הסיפוק היא אדירה.

פעילות גופנית לקשישים ניצולי שואה פעילות נוספת (צילום: ממאגר אישי)

תגיד, אם גם אני רוצה להיות חלק מהפרוייקט הזה, איך מגיעים לעמותה? האם אפשר לתרום? האם אפשר להתנדב?

"רגע, לאט לאט אני אענה לך על הכל" דגן מצחקק.

"תראי, עלות ארוחה לקשיש ניצול שואה היא 20 ש"ח ליום, שזה 140 ש"ח לשבוע או 540 ש"ח לחודש, כלומר במחיר ממוצע של ארוחה משפחתית אחת במסעדה – קשיש ניצול שואה יכול לאכול במשך חודש שלם, את קולטת? בסך הכל 540 ש"ח בשביל רובנו הסכום הוא לא בשמים, אבל לקשיש ניצול שואה, זה כאילו נתת לו עולם ומלואו, ולכן אם באמת רוצים לעזור אז תלחצו כאן ותתרמו כמה שאתם יכולים, כל סכום מתקבל בברכה."

"בנוסף, ניתן להתנדב בעמותה, תמיד צריך מתנדבים לאריזת המנות, לחלוקה שלהן לבתי הקשישים, על החלק הזה אחראי מנדי בנם של ארז ואוריה קורלשטיין מייסדי העמותה"

תודה רבה ארז, ריגשת אותי עם הפעילות הלא סטנדרטית שלך ושל העמותה, מילים אחרונות?

"כן, אשמח".

"אני רוצה לומר משהו חשוב לסיכום, העמותה בנויה על תרומות וכתוצאה מכך גם האפשרות שלה להגיש עזרה לקשישים ניצולי השטאה תלויה בכמה שיותר תרומות, ולכן כל שקל שתורמים עוזר לקשיש נוסף לקבל ארוחה חמה, ולכן חשוב לי שתפרסמי שוב את הלינק לתרומה שכל מי שיכול לעזור שיתרום כמה כסף שהוא יכול"

בכיף אני אפרסם, לתרומה לארוחות עבור קשישים ניצולי שואה, כנסו ללינק עכשיו ותתרמו כמה שאתם יכולים

אם יותר נוח לכם לתרום בביט אז ניתן לתרום בלינק הזה.

להתראות ארז, שמחתי להכיר נשמה גדולה כמוך.

כתיבת תגובה